רשימת הערכה של אריק אכמון לספר "בנקודת הכובד" על מלחמת יום הכיפורים.
2012 יוני, 5
"בנקודת הכובד'
הערכת הספר מנקודת מבטו של
מבוא
אני נענה ברצון לפנייתו של ג'קי אבן לכתוב על התרשמותי מספרם המקיף – שלו ושל ושמחה מעוז "בנקודת הכובד", הדן במופע המצביאות כפי שהוא מקבל ביטוי במלחמה בחזית התעלה, ואולי – לא פחות – דן בהקשר הרחב של המצביאות בצה"ל שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. ההתייחסות שלי להערכת הספר הינה מנקודת המבט אישית שלי כמפקד בדרג הביניים האופרטיבי שהשתתף בפועל בלחימה בחזית התעלה. לי שנקודת מבט זאת נותנת לי טווח ראייה רחב – הן לכיוון הדרגים שמעלי והן לגבי תפקוד הדרג הטקטי שעליו פיקדתי. היכרותי עם הנושאים בהם עוסק הספר הינה מהמקום של "עד ראייה", שהיה מעורב אישית בחלק מתיאורי הלחימה המוצגים בו. לדעתי ההערכה הרבה לה זכה הספר, הן בהתבטאויות של שותפים רבים לאירועים הנידונים בו וכן בהקדמה לספר של האלוף גרשון הכהן, ניתנה בצדק, אני חושב שספר זה מצטרף למספר הקטן של ספרי איכות שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים. הספר עוסק בפן חשוב של בחינה מקצועית רצינית בממד מהותי שהשפיע על הלחימה בחזית התעלה, זאת במידה רבה כמיקרוקוסמוס של מלחמת יוה"כ בכללה. הערות רקע אישית – מסלול צבאי רלבנטי שירתי בצה"ל 55 שנים – מגיוסי בשנת 1951 ועד לשחרורי לדימוס 2006, מתוכם 52 שנים כאיש מילואים (מאד פעיל). כמפקד שדה שירתי החל ממלחמת קדש בתפקיד של מפקד מחלקה בגדוד המילואים הראשון של המערך המוצנח שהשתתף בלחימה במסגרת הסד"כ של חטיבה 202 (35), ועד לסיום תפקידי כמפקד אגד תחזוקה באוגדה משוריינת 90 (78), שירות שכלל גם פיקוד על האגד במלחמת לבנון הראשונה. השירות כמפקד כלל את כל מה שבין המלחמות – בתעסוקות מבצעיות, באימונים ובעבודת מטה. את שירותי סיימתי במילוי תפקיד מטה באט"ל בדרגת אל"מ. במלחמת יום הכיפורים מלאתי את התפקיד של סמח"ט ב' בחטיבת הצנחנים במילואים 247 (אז, תפקיד לא תקני שהתאים יותר להגדרה של רמ"ט), חטיבה שקורותיה במערכת אבירי הלב מתוארים היטב בספר. כמו כן ניהלתי, מטעם מפקדי החטיבות 55 ו-247 (אותה החטיבה), מוטה גור – אחרי מלחמת ששת הימים, ודני מט – אחרי מלחמת יוה"כ, את תחקירי העומק שנערכו בחטיבות מיד לאחר סיום הלחימה.
חטיבת הצנחנים במילואים 247
במשך כשנתיים לפני מלחמה יוה"כ הייתה חטיבה 247 חבירה לאוגדה 143, במסגרת זאת לקחה חלק בתרגילים ובתכנונים של האוגדה, שנערכו לצורך ההכנות ליישום "תכניות המגרה" השונות ללחימה בחזית התעלה. תיאור מפורט של לחימת החטיבה במערכת אבירי הלב מצוי בספר "בנקודת הכובד". השתלבות החטיבה בסד"כ של האוגדה הייתה מהירה, TAN? כמעט טבעית. ההשתלבות הועמקה כתוצאה מהיותו של מפקד האוגדה – אלוף אריק שרון, עמית וותיק לצוות הפיקוד של חטיבה 7. במהלך כל השתתפות החטיבה בקרבות אבירי הלב, עבר כחוט השני מכלול יחסים של שיתוף פעולה ואמון מלא בין מפקדי החטיבה לבין מפקדת האוגדה ומפקדי היחידות שלה.
דיון בסוגיות הליבה
מאחר ואיני מתיימר להיות במקום בו אני יכול לעשות הערכה מקצועית מקיפה על הספר – לא מבחינת כישורי ולא במסגרת רשימה זאת בה "קצר המצע מלהשתרע", החלטתי לאחר קריאה מעמיקה בספר, להתייחס רק לשתי סוגיות ליבה. בחרתי בסוגיות אלה מאחר והינן, לדעתי, סוגיות ליבה ספציפיות בעלות משמעות מהותית לניהול המלחמה בכלל ובמיוחד הינן משמעותיות למופע המצביאות כפי שהופגנה בניהול חזית התעלה. אירועי הלחימה העומדים בבסיסן של סוגיות אלה מועלים בפירוט רב בספר, אולם לא מצאתי – לא בספר ולא בהקדמתו של האלוף גרשון הכהן, התייחסות ממוקדת אליהן כנושאי יסוד שיש לעסוק בהם בספר המעמיד את מופע המצביאות במרכזו. גיוונתי את התייחסותי בכמה קטעי זיכרון אישי רלבנטיים הממחישים את המשמעויות שניסיתי לתת לסוגיות הנידונות. ברשימה זאת אני מתמקד, כאמור, בשתי סוגיות ליבה:
הראשונה – הקיבעון המחשבתי של קברניטי הביטחון של ישראל לקראת ובמהלך מלחמת הכיפורים, קיבעון שאפיין את ההכנות, התכנון והניהול של מלחמת הכיפורים בכללה. לדעתי בטוייו השונים של הקיבעון היו בעלי השפעה מכריעה גם על ניהול המלחמה בחזית התעלה.
השניה – הזניחה של נושא "הקרב המשולב", סוגת קרב ששימשה עד למלחמת ששת הימים כאבן יסוד בתורת הלחימה הצה"לית. זניחה זאת הייתה לדעתי אחת ממאפיניו הבולטים של צה"ל שלאחר מלחמת ששת הימים, צבא המתלהם מהאופרייה של "ניצחון הטנק" ויתרונה המוחלט של לחימת הסער המשוריינת על חלופות הלחימה האחרות. לפי גישה זאת נתפשה סוגת הקרב המשולב, בו מפעילים בצורה משולבת את מרכיביו השונים של צבא היבשה, ככזאת שיכולה רק ל"סנדל" את תנופתה של לחימת הסער המשוריינת. הגישה שהשתלטה הייתה שתם תפקידם של יחידות החי"רם כשותפות יחד עם יחידות השריון, ל"שילוב הכוחות המנצח". כעת תפקידן של יחידות החיר"ם הינו לסייע באבטחת איזור הלחימה וטיהורו מגורמים המפריעים ללחימה המשוריינת. אחד הביטויים המרכזיים של זניחת הקרב המשולב היה הפיחות בסטטוס המבצעי של יחידות הצנחנים במילואים, פיחות שהתבטא בכך שהן הפסיקו להחשב כיחידות השייכות לדרג המסתער, וכתוצאה – בנוסף ל"פיחות" בדרג של המשימות שהוקצו להן, גם הזנחתם בכל האמור באיכות האמל"ח, מערך הניוד והציוד שהוקצו להן, סוגיה ראשונה – הקיבעון המחשבתי אחד המאפיינים המרכזיים של התנהלות מלחמת יוה"כ היה הקיבעון המחשבתי מרחיק הלכת אצל חלק ניכר מקברניטי הביטחון הלאומי של ישראל, הן ברמה האסטרטגית והן ברמה האופרטיבית. קיבעון זה היה בעל משמעות מכריעה למתכונת בה תוכננה ונוהלה המלחמה. חשוב לציין שקיבעון מחשבתי זה הלך ופחת במורד של היררכיית התפקידים בצבא – הוא היה יותר משמעותי בדרגים הבכירים ופחות אפיין את דרגי מפקדי השדה – ממח"ט ודרומה. הרמה הטקטית של מפקדי השדה נשארה בדרך כלל נאמנה לתפישות היסוד של תורת הלחימה הישנה והבסיסית של צה"ל. תורה, שבין השאר, הדגישה ש"יש לקחת את האויב ברצינות" והמשיכה להאמין, גם ברגעי קושי ומשבר, שמנצחים לא בקונצפציות אלא בלחימה עקשנית, נחרצת ובלתי מתפשרת, כדרך היחידה להתגבר על כל איום שעולה בזמן נתון. בדיון זה אסתפק באמירה הכללית שמאפיין מרכזי בניהול מלחמת יוה"כ היה בניהולה בהתאם לתפישות שהתגבשו במסגרת המלחמה הקודמת – מלחמת ששת הימים. לדעתי גרם עיוות זה בתפישה, בין השאר, להטיה חמורה בכל האמור להערכות של יחסי הכוחות בלחימה בין צה"ל לבין הצבאות הערביים, ולציפיות שגויות לגבי ההישג הצפוי בכל עימות בין צבאות אלה. כמו כן אפיינה את הקיבעון המחשבתי התפישה המוחלטת של עליונות קרב התנועה וה"מחץ", או בעברית פשוטה – עליונות הטנק על ההתברברות של "החירי בירי".
הקיבעון המחשבתי היה מאפיין מרכזי וחוצה גבולות – קריטי ומכשיל, בהכנות, בתכנון ובניהול השלבים הראשונים של מלחמת יוה"כ. ההתפכחות המכאיבה היתה קצת מאוחרת ועל מחירה כולנו כואבים. להלן דוגמאות ספציפיות הנותנות ביטוי לתוצאותיו של קיבעון מחשבתי זה, זאת מתוך הפירוט גדול של דוגמאות כאלה הממלא את דפיו של הספר "בנקודת הכובד":
- = מכלול קו בר לב (שם, ע' 25-28) – לא [ND המקום לעסוק בפירוט בסוגיה טעונה זאת, אולם, לדעתי, ההתרחשויות הקשורות לקו בר לב – החל מהתפישה התורתית העומדת בבסיסו, המטרה שהועמדה לפתחו, פריסתו הלכה למעשה וההתנהלות בקו בתקופות השונות של קיומו, כולן מהוות ביחד את אחת הדוגמאות החמורות ביותר לתוצאותיו של קיבעון המחשבתי העמוק שאפיין את קברניטי הביטחון של ישראל בתקופה הנידונה. ה"היתקעות" של צה"ל בקו זה, בדווקנות בלתי מתפשרת, ובדיוק במתכונת שנהגתה ויושמה ע"י אדריכליו – ללא התחשבות בנסיבות המשתנות, מסבירים בדיעבד חלק מרכזי בכשלי מלחמת הכיפורים בחזית בסיני, בעיקר בשלביה הראשונים.
- תכנית המגרה "חתול מדבר" – מפאת חטיבה חבירה לאוג' 143 השתלבנו במהלכי התכנון של מערכת "אבירי הלב". בתוקף זה נחשפנו בשנה שקדמה למלחמה לתכנית המגרה חתול מדבר שעסקה בביצוע צליחה של התעלה מתוך "החצר" של מעוז "מצמד".
החלק ההזוי של תכנית חתול מדבר קיבל ביטוי במרכיב של הערכת יחסי הכוחות וההישג הצפוי בלחימה בצבא המצרי. מרכיבים אלה עמדו בבסים הערכת המצב לפיה תוכננה תכנית מגרה זאת, ובהתאמה בהקצאת "Ton לביצוע התכנית. לא כאן המקום להיכנס בפירוט לנושא זה, אסתפק באמירה שאמנם התקיימה הלימה מעניינת בין המתווה העקרוני של הצליחה בגרסת חתול מדבר, לבין ביצוע הצליחה בפועל במערכת אבירי הלב. אולם התקיים שוני דרמטי בין הנחות התכנון בחתול מדבר לבין התנהלות הצליחה בפועל במלחמת יוה"כ. הן בחיזוי הסד"כ הנדרש לביצוע המשימה – סד"כ שהיה Jo? להפליא, והן בלו"ז שנצפה לביצוע שלבי הלחימה – לו"ז שהיה מהיר להפליא.
הנחות תכנון הזיות אלה היו אחת התוצאות המובהקות של הקיבעון המחשבתי בו אנו דנים. הרעיון המבצעי של הרמטכ"ל (שם, ע' 53-54) – העיון בדברים מעלה צמרמורת הנגרמת מן המחשבה על "בוחן המציאות" הלקוי של קברניט המלחמה – הרמטכ"ל, שהיה בין מייסדיו ומוביליו של הקיבעון המחשבתי.
- = "היום השחור של צה"ל" (שם, 31-63) – דוגמא מאלפת ועגומה לתוצאותיו של הקיבעון המחשבתי, פרושה בפרוט מכאיב בפרק ב' של הספר המתאר את ההתרחשות הלחימה, כפי שנוהלה בהתקפת הנגד של ה-8.10, התקפה שהתנהלה על דעתה של צמרת צה"ל ומפקדי השדה הבכירים שלו בחזית התעלה, אירוע לחימה זה מביא לשיא את התוצאות של הניתוק הריאלי והמנטלי של צה"ל מהמתרחש בצבא המצרי בתקופה שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יוה"כ. המיתוס של החייל המצרי הבורח מאימת הכח המשוריין של צה"ל, חוסר ההתחשבות בכל האמור בהתפתחות העצומה בתחום לחימת הנ"ט בצבא המצרי, שגרמה מצידה להתעלמות מהצורך לפתח את התו"ל ותרגולות הלחימה הנדרשים להתמודדות איתו, הינם רק דוגמאות לעיוורון שהשתלט על צמרת צה"ל. אחת מתוצאותיו העגומות הייתה מתכונת הביצוע של התקפת הנגד.
כאמור, הספר משופע בדוגמאות לתוצאותיו, הלכה למעשה, של הקיבעון המחשבתי והשפעתו על מהלך הקרבות בגזרת התעלה. ברור לי שהאפקט המצטבר של ביטוייו השונים עושה מופע זה לאחת מסוגיות הליבה המחייבות התייחסות והארה ממוקדת בכל דיון העוסק במלחמת יום הכיפורים, ועל אחת כמה וכמה בספר העוסק בסוגיית המצביאות ש"על שמה" רשומה האחריות לקיבעון ברצוני לסיים את הדיון בסוגיה זאת בהעלאה של כמה תמונות מתוך זכרוני האישי, זאת כ"עדות מהשטח" שיכולה להמחיש, את ביטויו בפועל של הקיבעון המחשבתי:
תמונת לאשונה = "משחק מלחמה"
בחודש ספטמבר 1967, החליט פיקוד הדרום לנהל "משחק מלחמה" רחב יריעה שידמה אירוע לחימה של צליחה מצרית את התעלה, צליחה שמטרתה להשתלט על תא השטח שבין התעלה לבין ה"מיצרים". כנראה שרוח הנבואה" שרתה על מפקדי הפיקוד כאשר גיבשו את סיפור המלחמה ששימש כבסים למשחק, סיפור שבדיעבד תאם ברמה גבוהה לאשר התרחש בפועל שנים יותר מאוחר במלחמת יוה"כ. התרגיל נוהל אלוף הפיקוד דאז – האלוף ישעיהו (שייקה) גביש ומפקדת הפיקוד.
למפקד צה"ל במשחק המלחמה נבחר תא"ל אברהם (ברן) אדן שזה עתה מונה כמפקד הכוחות המשוריינים בסיני. המצרי כלל בנתוני המשחק שתי ארמיות – בהן תמהיל של דביזיות חי"ר, דביזיות ממוכנות ודביזיות שריון, וכן כל סד"כ האויר והכוחות המיוחדים של הצבא המצרי.
למפקד הכח המצרי במשחק מונה תא"ל מוטה גור, אז מושל רצועת עזה ומפקד חטיבת הצנחנים במילואים 55 ('משחררי ירושלים וצולחי התעלה"). כמפקדת הכוח המצרי לקח מוטה את מפקדת חט' 55 באותו זמן. אנוכי שימשתי במשחק כקצין המודיעין הראשי של הכוח המצרי.
עם סיום לימוד לקחי המשחק, בחודש ינואר 1970, נאספו כל המשתתפים לשמוע את סיכומו. הרמטכ"ל – רא"ל חיים בר לב אז בחודש הראשון בתפקיד, כיבד בנוכחותו את הסיכום. כשהוקראה החלטת השיפוט של תוצאות משחק המלחמה נפלה דממה באולם – הצבא המצרי ניצח במשחק כאשר הוא משיג את כל יעדיו. לכשעלה הרמטכ"ל לסכם את משחק המלחמה, הוא פנה לברן ואמר, פחות או יותר בזו הלשון – "ברנצ'יק" אל תהיה כל כך עצוב, אל תשכח שמולך תיפקד "גנרל" ישראלי כמפקד של המצרים, במידה והאירוע יתרחש בפועל גנרל מצרי יפקד על הכוח ואתה תנפנף את המצרים תוך מספר שעות בחזרה לצד המערבי של התעלה. בחוויה שלי חרוט אירוע זה כאחת מ"אבני היסוד" למופע הקיבעון המחשבתי ששרר בצה"ל, מאז ועד לימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.
תמונת שמח – שירות מילואים במלחמת ההתשה בגזרת התעלה בקיץ 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה בגזרת התעלה הוחלט להציב לבט"ש בגזרה את שלושת גדודי צנחני המילואים של חטיבה 55, כל גדוד לשירות של כ-45 ימים. אחת החוויות הקשות ביותר שחוויתי בתקופת שירות קשה זאת, בה שירתי כמג"ד מחליף באחד הגדודים, היתה תחושת חוסר התכלית של קיום קו התעלה במתכונת שבה הוא הופעל אז. במשך כל השירות לא הצלחנו – אני ועמיתי המפקדים בקו, להבין את התכלית של איוש הקו ע"י המעוזים הבודדים, הרחוקים וכמעט מנותקים זה מזה, כאשר כל שימש "מטרת סוללה" להפגזות עזות של הארטילריה המצרית. התנועה בין המעוזים הייתה חשופה להפגזות ולפשיטות קומנדו. חיילי המעוזים הסתגרו, מפוחדים ומותשים, מתחת לשכפ"צים שהלכו ונשחקו ע"י האש הארטילרית המצרית. לא להם, וגם לא לנו – הצנחנים, לא היה ברור ההיגיון המבצעי של אחזקת הקו במתכונת זאת. פיתחנו ביננו – מפקדי הצנחנים, תפישת חילופית לפיה את קו המים יש לאייש, ביום ובלילה, עשרות מוצבי תצפית קטנים, בהם מוצבות חוליות התצפית המוגנות מהפגזות ע'"י "שפניות" המוסתרות בתוך הסוללה. מוצבי תצפית כאלה הינם כמעט אדישים לאש ארטילרית ויכולים לייצר התרעה אפקטיבית לגבי כל ניסיון חדירה של המצרים. חשבנו שהסיכוי של תקיפת נקודתית ואפילו השתלטות מצרית על מוצב תצפית כזה אינה משמעותית מבחינת המטרה של אבטחת קו התעלה, ולהיפך היא יכולה להיות סימן המעיד על תכנון כל שהוא בגזרה. לפי תפישתנו כל שאר הכוח של "הכוחות המשוריינים בגזרת התעלה", צריך להיות מרוכז בעורף קו התעלה, מחוץ לטווח הארטילריה המצרית, באיגודי כוחות משולבים של שריון, חי"ר וארטילריה המוכנים להתערבות מהירה בכל מקרה של ניסיון צליחה וחיסולו באיבו, לפני התבססות הכוח המצרי התעלה. פיתרון זה נראה לנו מכל נקודת – מבצעית, לוגיסטית ומוראלית, עדיף על מה שהתרחש לעיננו.
לאחר השירות התרוצצתי וניסיתי למצוא אוזן קשבת לדעה זאת. פניתי לכל גורם המוכר לי – החל ממוטה – שאז כבר לאלוף פיקוד הצפון, וכן לשורה ארוכה של מכרים וידידים שחשבתי שיש השפעה. כולם הפגינו הרבה הבנה וסימפטיה אך סיימו את הדיון במשיכת כתפיים של חוסר אונים. במהלך השנים חולפת אצלי מידי פעם המחשבה שלו זכינו אז ליותר הקשבה ופתיחות מחשבתית בדרג המצביאות של מערכת הביטחון, יכול להיות שההתנהלות של מלחמת יום הכיפורים, בעיקר בשלביה הראשונים, הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין.
תמונח שלישית – ההקמה והפירוק של גדודי הסיור/נ"ט בחטיבות המילואים של הצנחנים בשנת 1971, בדיונים של הפיקוד הבכיר במפקדת קצח"ר, אז בפיקודו של תא"ל עמנואל (מנו) שקד, עלתה מחשבה שיחול שיפור מהותי בתפקוד חטיבות הצנחנים באם יאוגדו היחידות החטיבתיות למסגרת של גדוד סיור/נ"ט. גדוד זה יכול למנף את היכולות הגדולות של יחידות אלה לממד נוסף, שמעבר לתפקידן המקצועי, של הפעלתן כמסגרת לחימה גדודית נוספת. נראה לי שאין צורך כאן וכיום להיכנס לדיון ביתרונותיה של גישה זאת בהשוואה להתנהלות של יחידות אלה כיחידות חטיבתיות נפרדות.
הרעיון אושר ע"י המטה הכללי. תוקננו והוקמו שני גדודי סיור/נ"ט, אחד בכל אחת מחטיבות המילואים של המערך המוצנח שהתקיימו – חטיבה 247 וחטיבה 317. המטלה של ההקמה ופיתוח התו"ל למתכונת הלחימה של גדודים אלה הוטלה על מפקדות החטיבות בהובלת המג"דים שמונו לתפקיד מפקדי הגדודים – מיכח קפוסטח (בן ארי) בחט' 317 ואנוכי בחט' 247. לאחר שנתיים של פעילות אינטנסיבית עמדו לרשות החטיבות גדודי סיור/נ"ט ברמת תפקוד סבירה.
חודשים לפני מלחמת יוה"כ, המטכ"ל – אולי כחלק מירידת קרנו של החיר"ם בתפישת תפקידו בקרב המשולב, ואולי יותר כתוצאה מחוסר הנכונות להשקיע את הנדרש על מנת לספק לגדודים אלה את האמל"ח, הרכב והרק"מ שבלעדיהם אי אפשר יהיה להפעילם כראוי – למסקנה שהקמת גדודי הסיור/נ"ט בחטיבות המילואים של הצנחנים בטעות יסודה. התקבלה הוראה לפרק מיידית את הגדודים ולהחזיר מצב לקדמותו – כפיפות ישירה של היחידות החטיבתיות למפקדת החטיבה. לטעמי הפירוק של גדודי הסיור/נ"ט הוא עוד "אבן דרך" במסלול הכואב של הקיבעון המחשבתי.
"התיקון" להחלטה אומללה זאת חל רק לאחר כ-30 שנה, כאשר הוחלט בראשית שנות ה-2000 לחדש את הקמת גדוד הסיור (הגדס"ר) בחטיבות החיר"ם.
תמונה רביעית – אביב 1973, סיור מפקדים במעוז "מצמד" שעל גדות התעלה בתקופה זאת הייתה חטיבה 247 חבירה לאוגדה 143. מפקדת החטיבה זומנה לסיור מפקדים, במסגרתו נתן מפקד האוגדה – גונן, תדריך בשטח למתכונת הביצוע של תכנית "חתול מדבר" לצליחת התעלה מתוך "החצר" של מעוז "מצמד". מפקדת החטיבה שלנו, סיימה תהליך תכנון ארוך ומפורט של ביצוע משימתה של החטיבה ב"חתול מדבר", ביצוע שכלל את הצליחה הראשונית ואת ההקמה של ראש לאחר שהמח"ט – דני מט, הציג לייגורודיש" – מפקד האוגדה, את תכנית החטיבה הופתענו לשמוע על דרמטי בתכנית, פחות או בזו הלשון – "תשכחו מהתכנית שלכם, ישנן התפתחויות שמייתרות אותה. הצליחה תבוצע במתכונת של "צליחת סער" שתתחיל מהשקת גשר הגלילים ישירות מתוך "החצר" לחופה השני של התעלה, על הסוללה יוצב גדוד טנקים שישתיק כל התנגדות של המצרים לצליחה, בקצה הגשר – תוך כדי ההשקה, יוצב טנק שישמיד כל התנגדות נקודתית של המצרים באזור ההחפה של הגשר. על הגשר יוזרם מייד גדוד טנקים שישתלט על איזור ראש הגשר עד למעברי תעלת המים המתוקים. במקביל לצליחת הסער אתם (חטיבה 247) תצלחו בסירות הגומי שלכם את התעלה, תטהרו כוחות אויב שעדיין ישרדו באזור החיץ החקלאי ותאפשרו לחטיבות השריון לזרום ללא הפרעה למרחבי שלהן. שאלת ההיתכנות לביצוע הצליחה במתכונת זאת, מתחת לאפן של "הרמפות" הגבוהות ששיבצו את הצד המערבי של התעלה, לא עלתה. בסיום התדריך הובהר לנו שעלינו לבצע תכנון מחודש בהתאמה למתאר הלחימה שהוצג בסיור. יותר לא שמענו על חתול מדבר עד שנקלענו למשימה של ביצוע הצליחה במערכת אבירי הלב, משימה שבוצעה במתכונת הכללית של התכנון המקורי שלנו לחתול מדבר. הנכס הגדול שנשאר לנו מהעיסוק בתכנית זאת הייתה ההיכרות הטובה עם השטח ושפע של חומר מודיעיני, אלה סייעו לנו מאד בנוהל הקרב הקצר שהיה עלינו לבצע עם קבלת הפקודה לחטיבתנו לבצע את הצליחה במסגרת אוגדה 143. סוגיה שניה – "זניחת הקרב המשולב"
מתחיל את ההתייחסות לסוגיה בתקופה שלאחר מלחמת הימים. החלטתי להתחיל את ההתייחסות בתקופה זאת מאחר וממנה והלאה התפתחה הגישה של זניחת הקרב המשולב, את תוצאותיה הרגשנו באירועים המוצגים בספר.
ברצוני לציין שהתייחסותי לסוגיה נשענת על נסיוני האישי (כ"משתתף פעיל" – קמ"ן החטיבה ומג"ד גד' הסיור/נ"ט שלה) זאת בכל האמור להשלכות – הלכה למעשה, של הסבת יחידות צנחני המילואים מסטטוס של יחידות חוד בלחימה לסטטוס של יחידות דרג ב', הכשירות בעיקר לתפקידי בט"ש וסיוע ל"יחידות הסער" המשוריינות. הדוגמאות שלהלן הינן בחזקת "מועט המעיד על הכלל". החוויה של "להיות מפקד" במערך המילואים של הצנחנים בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הייתה מתסכלת למדי והתאפיינה בקונפליקט פנימי מתמיד:
מצד אחד – הוטלנו, ללא כל התחשבות ב"כללי המשחק" הפורמליים, לסבב מטורף שבתוכו משולבים: תעסוקות בבט"ש בגזרות הלחימה במלחמת ההתשה, ראשית בבקעה ואחר כך בתעלה. זאת יחד עם פעילות אימונים ותכנונים מבצעיים מואצת. לנו הקדימויות היו ברורות, לפחות לגבי חטיבה 55 אני יכול להעיד שבשנים אלה היא נבנתה כגוף לחימה מהמעלה הראשונה, ללא התבכיינות, או תקלות בעמידה בדרישות המבצעיות. בסך הכל הייתה לנו תחושת סיפוק גדולה מאד מהשתתפותנו בשירות במילואים. מצד שני – הרגשנו "כבנים חורגים", הן בתחום של ייעודנו כשותפים איכותיים לקרב התמרון והן מהמשמעות של הפיחות במעמדנו – שנגזר ממעמדנו החדש – בכל האמור להקצאות האמל"ח, אמצעי הניוד ואיכות הציוד – הן האישי והן לצרכי קיום היחידות.
לא היה לנו קל לאזן בין ההרגשה שאנו נמצאים בחזית הכוח הלוחם מבחינת איכות המשימות המוטלות עלינו בבט"ש, ובעורפו מבחינת בניית היכולות שלנו ככשירים להשתתף בלחימה, כפי שהיינו רגילים כאשר שרתנו ב"חוד החנית" של הכוח הלוחם.
ברצוני להביא להלן כמה דוגמאות למשמעות ולתוצאות של ירידת קרנן של יחידות החיר"ם: בתחום האמל"ח והציוד – יחידות המילואים של הצנחנים היו מצוידות אישי שכלל, לדוגמא, את רובה FN-n המיושן והלא אמין, בזוקה מדגם דומה AT? ששימש במלחמת העולם השניה, טיל נ.ט צרפתי 511 שנטה לנתק את הקשר מהנווט שלו. לראיית לילה היה מחוץ לתחום naa? ובהתאמה שאר פריטי האמל"ח, החגור והציוד האישי היו זהים למה שהיה מקובל בצה"ל בשנות ה- 0, ציוד הקיום היחידתי גם הוא היה מיושן ובד"כ שחוק.
- בתחום הניוד – במשורה מתחת לנדרש – ג'יפים היו כמעט בבל יימצא, "קומנדקרים" (נ.נ) מהדגם של מלחה"ע השניה שמשו כרכב המטה והניוד בשדה, זח"למי בנזין שמשו כרק"מ, הם הוקצו במשורה ורק כרכבי פיקוד בלחימה לרמת מג"ד ומעלה, הרכבים לניוד הלוחמים היו אוטובוסים מגויסים.
אפשר להמחיש את התוצאות של זניחת הקרב המשולב בכמה אירועים בולטים מתוך התנהלות מלחמת יוה"כ בחזית התעלה:
« השתלבות חטיבה 247 בלחימה (שם, ע' 141-145) – הטלת משימת הצליחה על החטיבה נכנסנו לנוהל קרב מזורז שנשען, כאמור, על התכנון המוקדם שלנו למשימה זאת בתכנית "חתול מדבר". תכנית החטיבה התבססה על הפעלה של שלושה גדודים – גדוד הסיור/נ"ט היה צריך לבצע את צליחת התעלה בסירות – עד ל"החפה" בגדה המערבית, שני גדודים – 71 ו-28, היו צריכים לצלוח בעקבותיו במקביל ולבסס ראש גשר בין תעלת סואץ לתעלת המים המתוקים, זאת על מנת לאפשר צליחה מסיבית של חטיבות השריון על הגשרים שיוקמו.
בפועל התכנית לא התבצעה במתכונת הנ"ל. עד להתכנסות החטיבה בשטחי הכנוס שלה על ציר "פונדק" 76, התנהלה תכנית החטיבה כסדרה. לצורך ניוד הכוח הלוחם לתעלה נדרשו לחטיבה כ- 0 זחל"מים, לחטיבה היו 11 זחל"מים תקניים משלה, היתרה הייתה צריכה להתקבל מהקצאה פיקודית מתוכננת. כשלוש שעות לפני הצליחה לא הגיע אף זחל"מ. כידוע, מ"פ המפקדה של גד' 71 "ארגן" 30 זחל"מים שהגיעו כשעתיים לפני מועד יציאת שדרת החטיבה לצליחה, זחל"מים נוספים לא הגיעו. בלית ברירה, אלתר המח"ט במשך שעתיים אלה תכנית חליפית במסגרתה הצליחה הייתה צריכה להתבצע במתכונת שונה – בסבב ניוד ראשון על כ-40 הזחל"מים, בעין לרשות החטיבה, יגיע לתעלה כוח ראשון בהרכב של חפ"ק החטיבה, כוח סמח"ט להשתלטות על החצר וביצוע הצליחה הראשונית, וגדוד 71 שעליו היה לצלוח את התעלה בסבבים של סירות הגומי ולהתחיל בבניית ראש הגשר. כוח שני בהרכב של גדוד 28, הסיירת וכוחות נוספים היה צריך להגיע בסבב שני על גבי הזחל"מים שיחזרו מביצוע הסבב הראשון, עליו היה להשלים את בניית ראש הגשר. תכנית זאת אכן בוצעה בפועל אם כי בלו"ז של כ-48 שעות במקום לו"ז של 12 שעות שהיה מתוכנן בתכנית המקורית.
אפשר כיום רק לפנטז כיצד הייתה הצליחה מתנהלת באם היו לחטיבה כל 100 הזחל"מים שנדרשו ואת המשמעות לגבי התנהלות תהליך הצליחה בכללו.
הפעלת גדוד סיור/נ"ט 582 בסד"כ חט' 14 (שם, ע' 154-155( – הגדוד לחזית התעלה במסגרת מסע "לחיפוש עבודה", לאחר שלא שולב בלחימת חטיבתו – חטיבת צנחני המילואים 317 בלחימתה בגולן. בגדוד זה שירותו יוצאי סיירת הצנחנים המיתולוגית מתקופת פעולות התגמול וטובי לוחמי הצנחנים שכבר לחמו במלחמת קדש ובמלחמת ששת הימים. הגדוד היה מצויד בזחל"מים מיושנים וב"קומנדקרים" לניוד הלוחמים.
הגדוד שולב "ברגע האחרון" בחטיבה 14 לפני יציאת החטיבה ללחימתה בגזרה שממזרח לתעלה. סיפור לחימתו מפורט היטב בספר "בנקודת הכובד". השתלבותו בחטיבה 14 הייתה, בלשון המעטה, "צולעת". הגדוד לא קיבל פקודה ראויה, ומשימתו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת בהתחשב בניודו ובאמל"ח שעמד לרשותו. לדעתי גדוד זה לא היה כשיר להשתלבות בלחימה עם חטיבת טנקים. תרבות הלחימה של לוחמי הגדוד, מסורתם ואיכותם לא אפשרה להם שלא לקבל את המשימה. תוצאות הלחימה היו קשות ביותר – עשרות הרוגים ופצועים מטובי לוחמי המערך המוצנח מאז הקמתו. המרכיב המתסכל בלחימה זאת היה שתועלתה הייתה כמעט אפסית.
מצב זה נבע, לדעתי, מהשילוב של לוחמי חיר"ם "ששים לקרב" בכח משוריין, כאשר מערך הפיקוד שלו, בהעדר תו"ל ותרגול לקרב המשולב, לא היה מודע ליכולות המוגבלות של הכוח שהועמד לפקודתו.
הפריצה מראש למרחבי התמרון (שם, ע' 243-244) – לצורך פריצת החטיבות 460 217-1 של אוג' 162 למרחבי התמרון שלהם ממערב לתעלת המים המתוקים היה על החטיבות להתגבר על חסימה של מוצבים מצריים שחלשו על גשרי תעלת המים המתוקים. בתקופה זאת יחידות החרמ"ש כבר היו מצוידות בנגמ"שים והיו אמורות, לכאורה, להתמודד עם המשימה של השתתפות בלחימת סער לפריצת יעדים מבוצרים. בפועל לא הצליחו החטיבות לבצע משימה זאת ו"נתקעו" בצד המזרחי של תעלת המים המתוקים בלי אפשרות לחצותה בכיוון מערב. הפיתרון נמצא במסגרת הפעלת שתי פלוגות צנחנים מחטיבה 247.
הראשונה, פלוגה ג' מגד' 66 בפיקודו של בנצי ויינר, שצורפה באקראי לחטיבה 217, "אומצה" על ידה והפכה לפלוגת הסיור של החטיבה שדאגה לציידה בנגמ"שים בהתאם לתקני השריון. הפלוגה, בלחימה רצופה של יומיים, פילסה לחטיבה את המעבר מערבה דרך מוצבי המצרים ב"מחנות אבו- סולטן".
השניה, פלוגה ג' ‘Tan 71 בפיקודו של איציק נודלמן (נדן) הוזעקה לפתיחת הדרך לחטיבה 460 לציר סקרנות. הפלוגה, טיהרה – תוך ביצוע לחימה קלאסית לטיהור יעד מבוצר, את המוצב שחסם את המעבר מערבה על גשר של תעלת המים המתוקים בגזרת מתחם "אורי" המצרי. לפי תיאורו של המ"פ בתחקיר הלחימה של חט' 247, עמדה בעורפו פלוגת חרמ"ש מנוגמשת שסייעה לו – כבסים אש – לביצוע טיהור המוצב החוסם.
במחשבה של בדיעבד, יכול להיות שהמספר הגדול של נגמ"שים שנקלט בצה"ל לפני המלחמה ושימש ל"ניגמוש" פלוגות החרמ"ש, היה מביא תועלת הרבה יותר גדולה באם הוא היה מועבר ליחידות הצנחנים שהיו הופכות לחרמ"ש תכליתי במסגרת לחימה בקרב המשולב, כפי שאכן בוצע במהירות רבה לאחר מלחמת יום הכיפורים ומקובל כיום.
may? ant? "תנו לנו אדומים" – עם השתלבותנו במערך הלוחם במערכת אבירי הלב, החלה תחושה שהייתה חדשה בשבילנו – צנחני המילואים, ההרגשה של "גלגל חמישי" התחלפה במהירות בהרגשה שאפשר לכנותה, במטפורה – "תנו לנו אדומים", הרגשה זאת בוטאה בפועל בשינוי עמוק בשת"פ שהחל מייד להיווצר ביננו לבין היחידות והמפקדות המשוריינות במסגרתן פעלנו, להלן מספר "דוגמאות מהחיים
- היה קשה מאד לחלץ את פל' ג' של גד' 66 מאחיזתה של חט' 217, שלחמה להשאירה במסגרתה כסיירת החטיבתית. רק לקראת סוף השירות ב"אפריקה" הצליחה מפקדת חט' 247 להחזיר את הפלוגה לגדודה המקורי בחטיבה.
- בכל תכנון האוגדתית ניתן לשת"פ הנדרש הצנחנים, זאת לא רק, כצפוי, מצידו של מפקד האוגדה, אלא בתחושה של "מקיר לקיר".
השתלבות החטיבה שלנו במרקם של האוגדה המשוריינת 143 שהשתייכנו אליה מצוינת
- הן במובנים המעשיים והן בתחושת השת"פ. בעיקר בלט הדבר ביחסי הגומלין מטה האוגדה.
לג'קי – סגן מפקד האוגדה, הענקנו את התואר "השריונר בעל הכומתה האדומה". שיתוף הפעולה בנינו לבין חטיבות השריון באוגדה התבטא בעבודת המטה האוגדתית ובתכנונים משותפים עם החטיבות, וכן בעזרה הלוגיסטית ש"הדודים העשירים" מחטיבות הטנקים סייעו באמצעותה ל"קרובים העניים" מהצנחנים. נוצרה כאן פתיחה תודעתית חשובה שקדמה להתפתחויות בפועל מיד עם תום מלחמת יוה"כ, הן בתחום התו"ל של צה"ל והן בנגזרות המעשיות שלו, התפתחויות שהחזירו "עטרה ליושנה" בכל האמור למרכיב הקרב המשולב.
ברצוני לחתום גם את הדיון העקרוני בסוגיה זאת בכמה תמונות הלקוחות מתוך חוויתי האישית: תמונת דאשונת – תעסוקה בתעלה, יוני- ולי 1969 כאמור, נשלחו גדודי חטיבה 55 לרצף של תעסוקה בבט"ש במלחמת ההתשה שהתרחשה בכל עצמתה בתקופה זאת לאורכו של קו בר-לב. כל גדוד תעסוקה חולק, כפי שהיה נהוג בימים ההם, לשני גדודים מוקטנים בני שלוש פלוגות. הגדודים הוצבו – אחד לגזרת המיתלה ואחד לגזרת בלוזה. תפקיד גדודי הצנחנים היה לנהל מידי לילה מארבים ליד המעוזים בניסיון ליירט את חוליות הקומנדו המצרי בדרכן לתקוף את המעוזים. אני, אז קצין המודיעין של החטיבה, נעניתי לבקשה "שאי לסרב לה" של המח"ט שלי – מוטה, שביקש ממני להחליף בתעסוקה זאת את מפקד אחד הגדודים שנעדר, היה זה מפגש ראשון שלי עם תפקיד של מג"ד בפועל.
לקראת העליה לקו קרא אותי לפגישה מח"ט גזרת התעלה – קלמן מגן, מכר וידיד שלי עוד מראשות שנות ה-50. בפגישה הנחה אותי קלמן שבמקביל לפיקוד על פעילות הגדוד שלי בקו, גם אעביר לחיילי השריון שאיישו את המעוזים, וכדבריו – "לא בדיוק מצאו את מקומם בסיטואציה שנוצרה במעוזי התעלה המופגזים ומותקפים ע'"י יחידות הקומנדו המצרי", את התו"ל והניסיון שרכשנו בקו הבקעה, בעיקר בנושא של ארגון המוצב והיערכותו בשטח, נושא שלא היה מוכר אז ביחידות השריון שאיישו את המעוזים. שבוע של סיורים, IN? גלעד – מג"ד הטנקים מפקד הקו, שהוקדשו על ידי שנינו לניסיון להטמעת השינוי בארגון המוצבים ושגרתם, החלטתי לפצל מתוך הגדוד שלי כיתות של צנחנים, כל אחת בפיקודו של קצין, ולצרפם לכל אחד מהמעוזים, זאת על מנת שיעסקו בהטמעה "תוך כדי תעסוקה" של ההיערכות החדשה וכן יחזקו את רוחם של חיילי השריון הסדירים במעוזים, יתרת הגדוד עסקה במשימתנו המקורית. קשה לתאר את המשוב, של תודה והערכה, שזרם אלינו ממפקדי וחיילי המעוזים. אלה התקשו מאד להיפרד מכתות הצנחנים "שלהם" בתום מועד השירות שלנו, אך יחד עם זה הרגשנו שתרמנו תרומה של ממש לשיפור התפקוד של חיילי השריון.
מגן – קצין צנחנים לשעבר, הבין שכדאי להיעזר בניסיון שלנו במסגרתו עדיין דבקנו במרכיבי תפישת הקרב המשולב, והשת"פ המתבקש ממנו בין ה"שחורים" ל"אדומים". מרכיבים שבאותה עת כבר לא היו נחלת קציני השריון הצעירים יחסית שצמחו לאחר מלחמת ששת הימים.
תמונה שמה – "הקפצה למעוז המזח"
באחד מסיורינו המשותפים בקו – של גלעד ושלי, הגענו למעוז המזח שמוקם בשורשו המזרתי של המזח בדרום נמל סואץ. להפתעתי אמר לי גלעד שאת מחלקת הטנקים הקבועה המוצבת במעוז, הוא הורה להציב בלילה בקצה המערבי הרחוק של המזח במרחק של כ-2 ק"מ מהמעוז. כאשר הבעתי בקשר ליעילות הצבה זאת, הסביר לי גלעד (לפי התרשמותי מג"ד טנקים משובח) שזה המקום המיטבי להציב את הטנקים, זאת מאחר "שכאשר מחלקת טנקים של צה"ל חוששים להתקרב לטווח של קילומטרים מסביבה". בלילה שלאחר הסיור המשותף הצטרפתי לכח החילוץ שהוצב מידי לילה בעורף הקו הגדודי (ליד "המדונה" שעל הכביש המחבר את מוצב המיתלה עם קו התעלה), הכח היה בנוי ממחלקת טנקים שתוגברו במחלקת צנחנים שנוידה על זחל"מים. מפקד הכח היה תמיד מפקד הפלוגה ממנה נלקחה מחלקת הטנקים. לאחר רדת החשיכה נשמעו קולות ירי והפגזה עזה מכיוון מעוז המזח. מייד שעט מפקד הכח יחד עם שלושת הטנקים שלו לכיוון המעוז. אנחנו – מחלקת הצנחנים על גבי הזחל"מים, הגענו למקום האירוע בערך כחצי שעה לאחר חבירת הטנקים למקום. נותר לנו רק לחזות בתמונה הכואבת של שלושה טנקים פגועים ונטושים ולידם שלושה טנקיסטים הרוגים. למחרת התקבלה הצעתי, שהועלתה במהלך הדיון בסיור המשותף, להציב בכל לילה בקצה המזח חוליית צנחנים המוגנת מהפגזה על ידי "שפניות אישיות", תפקיד החוליה היה לצפות במהלך כל הלילה על המים שהפרידו בין נמל סואץ למעוז, זאת לשם התרעה על פשיטת קומנדו מהסוג שהופעל על מחלקת הטנקים.
גלעד – מג"ד שריון שנחון במחשבה פתוחה, הפנים מהר את מגבלות תפישת עליונות הטנק הישראלי בתודעת האויב המצרי ושינה את גישתו. חבל שלמלחמת יום הכיפורים הגיעה הפנמה זאת באיחור קריטי.
שלישית – "תנפנפו לי את המצרים מ'מיסורי""
בתאריך 8.10.73 נשלחה חטיבה 247 לרפידים, כחטיבת עתודה לפד"מ. בבוקר ה-10.10 קיבל דני מט – המח"ט, הוראה להתייצב בחפ"ק הפיקודי ב"דבלה" למפגש עם מפקד פד"מ – האלוף גונן, דני צירף אותי אליו. עם הגיענו ל"דבלה" קיבלנו מחברים שהשתייכו לחפ"ק הפיקוד עדכונים על המצב בחזית סיני, מציאות שלא היינו מודעים אליה, שכללה את סטטוס הלחימה לאחר התקפת הנגד של ה-8.10 ואת החוויה שהשאיר הביקור של צמרת הפיקוד של צה"ל שר הביטחון ('"חורבן בית שלישי") שנערכה בתפ"ק הפיקוד ביום הקודם. לאחר כחצי שעה נכנס האלוף לחמ"ל, הוא ניגש לדני מט, חיבקו בכתפיו, ומייד הטיל על דני משימה לביצוע בלילה הבא, זאת פחות או יותר בלשון הבאה – INN” בלילה תפשטו על הכוחות המצריים בגזרת ‘non! ותנפנפו לי אותם משם". למשימה הכללית הוא הוסיף עצה טקטית – "תפעלו במבנה של שניים מקדימה ואחד מאחור". ANN? מספר דקות הרים האלוף טלפון לאלוף שרון – מפקד 143, לצורך העברת המשימה לביצוע בכפיפות לאוגדה. טלפונית קצרה בין גונן לאריק, "הוריד" את גונן מרעיון המשימה – שהוא מסביר לגונן שבמיסורי יש כ-200 טנקים מצריים, כ-10,000 חיילים ועוד יחידות מצריות בהתאמה. שרון הסביר לגונן שיחה שאין זאת משימה המתאימה לחטיבת הצנחנים שלנו, לאכזבתנו הרבה – גיבורים בטרם עת, שחששו "להפסיד' את המלחמה. במחשבה שבדיעבד, הציל אותנו דומה שפקד, כשבוע יותר מאוחר, את גד' 890 שנשלח במסגרת אוגדה 162, למשימה דומה בדיוק ובאותה גזרה. בפעם שנייה זאת לא נמצא אף מפקד שיציל את גדוד 890 מהמשימה ההזויה שהוטלה על מפקדו.
נדמה לי שאפשר לראות באלוף גונן, אחד מבכירי המפקדים שעיצבו את תפישת הלחימה של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים, כעוד דוגמא אישית להפגנת הקיבעון המחשבתי בו אנו דנים. הערות סיכום הערה מתודולוגית בספר כלולה – במיומנות מקצועית ובתיאורים מעניינים, מקיפה היוצרת בסיס עובדתי רחב המבסס את הרעיונות המרכזיים שלשם הצגתם הוא נכתב. נדמה לי שבמידה מסוימת הספר נפל במלכודת של "מרוב עצים לא רואים את היער". יכול להיות שכתיבה במתכונת של "מלמעלה למטה" – בה כתיבת הספר הייתה מתרכזת מסביב למספר מוגבל של סוגיות ליבה העומדות בבסים בחינת מופע המצביאות בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים, ורק אח"כ הבאת חלק מפרטי האירועים התומכים בהמחשת סוגיות אלה, אירועים שפורטו לעייפה בכל הספרות העוסקת במלחמת יוה"כ בחזית התעלה, זאת רק במסגרת מצומצמת יחסית של ,"Case Studies" ייתכן שמתכונת כתיבה כזאת הייתה מביאה לכך שסוגיות הליבה שאני מתייחס אליהן לא היו חומקות "מתחת למכ"מ" של ההתייחסות בספר. לסוגיית הקיבעון המחשבתי ניהול "המלחמה הנוכחית" במושגי "המלחמה הקודמת", הינה כנראה אחת ממכשלות היסוד העומדות לפתחם של מצביאים. הנפילה של קברניטי הביטחון הלאומי של ישראל לעומקו של בור כשל זה, לקראת ובמהלך מלחמת יום הכיפורים, נראית לי כאחת מהסיבות המרכזיות לתוצאותיה. לצערי אין זה, כנראה, מופע חד-פעמי. גם ברקע ובהתפתחויות שהביאו לתוצאות מלחמת לבנון השניה אפשר למצוא סימנים למופע חמור של קיבעון מחשבתי אצל קברניטי הביטחון הלאומי, קיבעון שהתבטא במקרה זה בקושי להסב את החשיבה וההתכוננות למלחמה של צה"ל, מהמתכונת של לחימה בטרור, בחזרה לאושיות קרב התנועה והאש שנדרשו לניצחון במלחמה לבנון השניה. כנראה שהקיבעון המחשבתי אינו מופע הקשור לנסיבות ולאישים ספציפיים, אלא תופעת קבע המאיימת לפתחנו בכל עת ועת. היא טמונה כנראה בהתנהגות הטבועה באישיותם של קברניטים ומצביאים.
לסוגיית הקרב המשולב
נושא זניחת הקרב המשולב הינו לדעתי אחד הכשלים המרכזיים בחשיבה האופרטיבית של צה"ל שקדמה למלחמת הכיפורים. המהירות היחסית התמודד צה"ל הפקת הלקחים בתחום זה, בחלקם תוך כדי הלחימה, מהווה סוג של "נחמה" מסוימת המקטינה את האכזבה שחשנו – מפקדי השדה במלחמה, מתפקודו של דרג המצביאים שפקד עלינו. אותי זה לא מפליא שבמוקדה של תנועת המחאה שצמחה לאחר המלחמה, מחאה שהביאה להחלפת חלק ניכר משכבת המנהיגות הלאומית – הבטחונית והצבאית, עמדו חיילי ומפקדי השדה שנשאו על גבם את הלחימה במלחמת יום הכיפורים וגרמו לניצחון הגדול שבסיומה.
סוף דבר
ברצוני להודות לג'קי ולשמחה על שהאירו, במקצועיות ובכישרון כתיבה בלתי מבוטל, היבטים חדשים שלא טופלו בספרות מלחמת יום הכיפורים שנכתבה לפני הוצאת ספרם "בנקודת הכובד". אני מקווה שהתייחסותי זאת תתרום לדיון שחשוב שיתעורר בעקבות הספר.
ראה גם: ביוגרפיה של אריק אכמון
המסמך המקורי (סריקה)
הטקסט בעמוד זה הומר מסריקת המסמך המקורי באמצעות זיהוי תווים (OCR) ועבר עריכה קלה, ולכן ייתכנו בו שגיאות. הנוסח המחייב הוא המסמך הסרוק: